ו׳ בתשרי - The social dilemma

 הסרט בנטפליקס הפך לשיחת היום, לפחות במקום העבודה שלי (החל משהשבוע הבא, כשנהיה כולנו שוב בסגר, גם תהיה שיחת יום?). כולם ראו את הסרט, כולם מדברים על הסרט. על ההתמודדות האישית שלהם, ועל איך המוצר שאנחנו בונים צריך להיראות כדי לוודא שאנחנו ממשיכים לעזור ללקוחות שלנו, ואף פעם לא להשתמש בהם.

הסרט ״מסכי עשן: המלכודת הדיגטלית״, מסכם באופן מעניין את המוטיבציה מאחורי ניסיונות החזרה בתשובה הדיגיטליים שלי. הסרט לא יחדש הרבה למי שקרא והתעניין בתחום (בסוף הטיעונים הם אותם טיעונים, המחקרים אותם מחקרים, והדוברים הבולטים הם אותם הדוברים). אבל הוא מנסח באופן מקיף ועם מוזיקה דרמטית ברקע, ועם קטעי משחק שמדגימים את עיקר הטענות. אני חושב שזו נקודת כניסה טובה למי שעדיין לא מכיר, וסיכום ביניים טוב למי שרוצה להעצים את הידע שכבר יש לו.

הסרט מלא רעיונות עם נשים ואנשים שמובילים בתחום ה״מלחמה על הקשב״, בעיקר כאלה שפיתחו את הכלים הטכנולגיים הממכרים, ו״חזרו בתשובה״, והיום מנסים לפתח את החיסון. מאוד מעניין לקרוא על מה שהם עושים היום. (למשל האפליקציה moment לאייפון שאמורה לעזור לך להתנתק, או https://www.mindfulschools.org/ שמנסים להכניס רעיונות של מיינדפולנס לבתי ספר, וכמובן - ״המרכז לטכנולוגיה אנושית״ של טריסטיאן האריס)

אהבתי את זה שהממציאים והמובילים של הטכונולוגיות האלה הודו שהם בעצמם מכורים ונפלו במלכודת שהם המציאו - והודו שכח הרצון לא עוזר - אלא רק ״brute force״. גם לדעת מה יש מאחורי הוילון - לא משנה את ההשפעה שלו על האנשים. זה מפחיד.

החלקים שדיברו על ילדים ומתבגרים - שברו את ליבי כהורה, שממש רואה את הדברים שהמומחים מדברים עליהם, אצלי בבית. גם זה מפחיד.

אהבתי את האנלוגיה שטריס האריס משווה את הטלפון ל״מוצץ דיגיטלי״, שמרגיע אותנו בכל פעם שאנחנו חווים אי נוחות, שעמום, עצב, בדידות. הגיע הזמן להיגמל!



מסך ‏שבור ‏ולב ‏שלם ‏- ‏שלב ‏התוצאות

באופן לא מפתיע בכלל - השימוש בטלפון ירד באופן דרסטי בעקבות שבירת המסך.
ניקח לדוגמא את ימי שישי האחרונים, כיוון שהם מאוד דומים זה לזה.
הסטטיסטקה מתוך digital wellbeing של Google:
28.8, שעתיים ו-54 דקות זמן מסך, 42 פעמים פתיחת נעילה
4.9, שעתיים ו-20 דקות זמן מסך, 73 פעמים פתיחת נעילה
11.9, 30 דקות, 33 פעמים פתיחת נעילה.

זמן השימוש הצטמצם פי 5, וגם בימים האחרים בשבוע הייתה ירידה דומה.

השימוש בטלפון עם מסך שבור הוא לא נח ולא נעים, ולכן הרבב שימוש "על הדרך" נמנע ושימושים יותר חשובים מוכוונים זזו למחשב, ולא התבצעו תוך כדי דברים אחרים.

איך שומרים על הדפוס הזה גם עם מסך תקין?


כ״ד באלול - טוויסט בעלילה - המסך נשבר

אחרי שלושה שבועות שאני משתדל לכתוב כאן על הניסיונות שלי לצמצם בשימוש ברשתות חברתיות, אתרי חדשות וטכנולוגיה מסיחת דעת, קרה מקרה קצת מבאס, שבהחלט הביא לצמצום בשימוש שלי במכשיר הסלולרי.

לא ברור למה, אבל לקחתי איתי את הטלפון כשהלכתי לתלות כביסה. הנחתי אותו על המתלה, וסידרתי והזזתי את המתלה השני, ואז שמעתי את הרעש המבאס של הטלפון שנופל על הרצפה, וכשהרמתי אותו התבאסתי לראות את המסך השבור.

האמת - תזמון מושלם.

כמה מסקנות בינתיים:

זה ממש מבאס להשתמש בטלפון עם מסך שבור. אי אפשר לראות טוב את המסך, בעיקר כשהוא בצבעים בהירים, זה ממש לא נעים למגע באצבע, וזה מלחיץ שחתיכות מסך עומדות להתפזר לכל עבר.

למרות זאת, עדיין אפשר להשתמש בטלפון - אבל זה ממש לא עושה חשק. גם התזכורת החוזרת של הכישלון בשמירה על הטלפון, גם הקנס הצפוי של התיקון או הרכישה של מכשיר חדש, וגם התחושות הפיזיות שהזכרתי בפסקה הקודמת. אז אני משתמש פחות בטלפון, ומעדיף להשתמש במחשב - וזה ממש נפלא! כי את המחשב היא אפשר לפתוח ״תוך כדי״, והוא לא כל הזמן בכיס או ביד, וצריך קודם לסיים את מה שאני עושה עכשיו, ורק אז אפשר לפתוח את המחשב, ולכן - אני פחות "זמין" ויותר נוכח.

הפנטזיה לא לתקן ולא להחליף את הטלפון מתעוררת. הרצון לקלוט את המסר שמישהו שידר לי כהטלפון שלי נשבר, ולכל היותר להחליף אותו בנוקיה ישנה של פעם, עם שיחות וסמס אבל בלי אינטרנט.

ומיד להבין כמה זה לא ריאלי לוותר על הסמארטפון.

היום כולנו מתקשרים בעיקר דרך וואטסאפ, מעבירים ומקבלים כסף בביט, מצלמים ושולחים כל מה שצריך - ואפילו בשביל לשלוח אישורי בריאות לבית הספר של הילדים או להזמין ולהציג אישור נסיעה ברכבת - צריך סמארטפון. אני משתמש בו כדי לדעת אם פספסתי את האוטובוס וכדאי שאצעד ברגל הבית, וכדי לבדוק את היומן ואת המשימות שלי. הייתי יכול להעתיק את סדר היום וההתחיבויות שלי ליומן או לפנקס כל בוקר, לבקש ממי שרוצה להעביר לי כסף לשלוח אותו לאשתי, להזמין ולהדפיס אישורים לרכבת לפי שאני יוצא מהבית, אבל זה דורש כל כך הרבה תכנון מראש וחוסר נוחות - שאני אפילו לא מוכן באמת לנסות.

אז בינתיים הזמנתי טלפון חדש וזול שאנסה להתקין עליו רק מה שבאמת צריך, ואני מתכנן גם לקנות טלפון טיפש, כדי שתהיה לי האפשרות לצאת  מהבית בלי ה״חכם״, ועדיין להיות זמין למי שחשובים לי באמת, ועד שהחדש יגיע אני אהנה מהצמצום של השימוש.

איך לשרוד את שירת הסירנה? אור לי"ג אלול, יום שלישי

תומאס שלינג פותח את המאמר שלו שהזכרתי בפוסט הקודם, "המאבק האינטימי על שליטה עצמית" בציטוט מתוך האודיסאה של הומרוס. אביא אותו כאן בתרגום של טשרניחובסקי מתוך פרויקט בן יהודה:

תְּחִלָּה תָּבֹא לִנְאוֹת הַסִּירֵנוֹת שֶׁהֵנָּה מַקְסִימוֹת

כָּל-בְּנֵי-הָאָדָם הַבָּאִים לְמִשְׁכְּנוֹתֵיהֶן, וּבְיַעַן

כָּל-הַקָּרֵב לִשְׁמֹעַ שִׁירָתָן אֶת-שִׁיר הַסִּירֵנוֹת

בְּאִי-יְדִיעָתוֹ, לְעוֹלָם לֹא יָשׁוּב אֶל-בֵּיתוֹ נַחֲלָתוֹ;

אִשְׁתּוֹ וְטַפּוֹ לֹא עוֹד לָשִׂישׂ עָלָיו יוֹסִיפוּ,

כִּי הַסִּירֵנוֹת תִּקְסֹמְנָה לוֹ בְּכִשְׁפֵי שִׁירֵיהֶן הַמְצַלְצְלִים.

יוֹשְׁבוֹת הֵן וְשָׁרוֹת בַּכָּר, וְסָבִיב נֶעֶרְמוּ הַרְבֵּה

עַצְמוֹת בְּנֵי-אָדָם מַרְקִיבִים, וְעוֹרָן הַצָּפוּד עֲלֵיהֶן.

שְׂטֵה וַעֲבֹר, וּלְרֵעֶיךָ תִּסְתֹּם אָזְנֵיהֶם בִּפְקָקִים,

בְּדוֹנַג רַךְ וְרַב-מֶתֶק לְמַעַן שָׁמֹעַ לֹא יִשְׁמַע

אִישׁ מֵהֶם; אַךְ אִם-תִּרְצֶה נַפְשְׁךָ שְׁמֹעַ שִׁירָתָן,

יִקְשְׁרוּ כַּפּוֹת יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ אֶל-כַּנַּת הַתֹּרֶן

שֶׁל-הָאֳנִיָּה הַמְּהִירָה, מְעֻמָּד תְּעֻקַּד בַּחֲבָלִים,

לְמַעַן תַּעֲלֹז נַפְשְׁךָ לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל הַסִּירֵנוֹת.

אֶפֶס אִם-תִּפְצַר בְּרֵעֶיךָ לְפַתַּח הַכְּבָלִים אוֹ תְצַוֵּם,

כֵּן יוֹסִיפוּ וְיַרְבּוּ עָלֶיךָ חַרְצֻבּוֹת וַחֲבָלִים.

קירקה מסבירה להומרוס איך להתמודד עם שירת הסירנות הממגנטת ומהפנטת. למעשה יש שתי דרכים -הדרך הראשונה, אותה הומרוס מיישם על המלחים שלו - היא לאטום את האוזניים בשעוות דבורים. אם לא שומעים את השירה - היא לא יכולה להשפיע. הדרך השניה - אותה הוא מאמץ בעצמו - מאפשרת לו בכל זאת לשמוע את השירה, מבלי לשלם את המחיר על כך - על ידי קשירתו אל תורן הספינה וציווי על המלחים לא להקשיב לו כאשר יבקש מהם להתיר את הקשרים.

אני חושב שהנמשל שימושי מאוד לתהליך של שינוי הרגלים. צריך להתכונן מראש למצב המסוכן, ולהגביל את עצמנו - לצמצם את האפשרויות שבהן אנחנו עלולים ליפול.



התמכרות - זה רציונלי? י' אלול, יום ראשון

 כשמוותרים על הרשתות החברתיות יש יותר זמן לקרוא ספרים.

השבת קראתי את "יש היגיון בחיים - החוקים הכלכליים שמאחורי הכל", של טים הרדפורד. בספר, הרדפורד מנסה להסביר התנהגויות שנראות בלתי הגיוניות לכאורה, ולהראות את ההיגיון הכלכלי שמאחורי ההתנהגות.

יש היגיון בחיים/טהרפורד

הפרק השני, שנקרא "לאס וגאס", עוסק בין השאר בשאלת ההתמכרות. קצת מבאס להודות, אבל ההרגל לשימוש רב ברשתות חברתיות, ובהסחות הדעת הדיגטליות, כל הזמן עלה בראשי, כשקראתי על המכורים להימורים, סיגריות, קפה וסמים.

הפרק שמתחיל בתיאור תורת המשחקים ויישומה בפוקר, וממשיך למלחמה הקרה על הדמיון וההבדל בינה לבין פוקר (במלחמה קרה, בניגוד לפוקר, זה לא משחק סכום אפס - שבו צד אחד מנצח וצד שני מפסיד. בתקיפה גרעינית הדדית בהחלט ייתכן ששני הצדדים - וכל העולם - יפסידו), ואז מגיע לדיון על התמכרות. אני מרגיש שחלק מהמעברים בספר בין נושא לנושא מתבצעים באופן תלמודי. אחרי הזכרת שמו של זוכה פרס נובל תומס שלינג ותפקידו בניהול המלחמה הקרה, עוברים לדון במלחמה הפרטית שלו בהתמכרות לעישון. הוא חשב שניתן לנתח התמכרות בעזרת הנחת הרציונליות - כמו בתורת המשחקים. אבל פסיכולוגים, משפטנים וסוציולוגים - שהיו איתו חברים איתו בועדה של האקדמיה הלאומית למדעים בנושא שימוש בסמים והתמנהגות התמכורתית, חשבו אחרת. הם סברו שמכורים הם אנשים בלתי רציונליים וחסרי אונים. - ההיגיון - כיוון שידוע שעישון והירואין ממכרים וגורמים לתוצאות נוראיות - אנשים שבוחרים להתחיל בהרגל הממכר הם בהכרח בלתי רציונליים.

לעומתם - הכלכלנים קווין מרפי וגארי בקר הגיעו למסקנה שההתמכרות היא רציונאלית לחלוטין. גם ההחלטה להתחיל להשתמש במנהג שעשוי להפוך לממכר - היא רציונלית, והסיכון בהתמכרות ובאומללות נלקח בחשבון, וגם ההחלטה להמשיך - במקום להמשיך בהתמכרות במקום לבחור את יסורי הגמילה - היא רציונאלית. לדוגמא - אני שותה כל בוקר כוס קפה בבית ועוד כוס קפה בעבודה. כשאני לא שותה קפה בבוקר - כואב לי הראש, ואני מרגיש את החוסר. כשבוע לפני צומות - אני מפסיק את שתיית הקפה כדי להקל על עצמי את הצום. במקום להתמודד עם הסבל של המחסור בקפאין ביום שבו אני לא שותה ולא אוכל בכלל - אני מחלק את כאבי הגמילה עם עוד כמה ימים - שבהם אני שותה הרבה מים או תה בלי קפאין במקום הקפה. אחרי הצום - כשאני למעשה כבר גמול מקפה - אני מחליט לחזור לשתות - באופן רציונלי - כיוון שאני מרגיש שהטעם והאפקט שיש לקפה עלי - שווה את ההתמכרות. לפי בקר ומרפי - המכורים להימורים ואפילו לסמים - מתנהגים באופן דומה. את ההחלטה להתחיל להשתמש בסמים - משווים להחלטה להתחתן: רוב האנשים מאושרים בהתחלה - סטטיסטית חלק סובל ומחליט להתמודד עם יסורי הגמילה/הגירושין, וחלק נשאר בנישואין אומללים - או בהתמכרות מאמללת. עוד חיזוק לטענת הרציונליות מוצאים החוקרים בממצאים שמראים שהמחיר של סיגריות ושאר חומרים ממכרים משפיע על הצריכה של מכורים (ועלייה רצינית תשפיע אפילו יותר על משתמשים כבדים מאשר מתשתמשים קלים - שפחות רגישים למחיר).

שלניג גישר בין שתי הדעות - זו שרואה במכורים מטורפים לעומת זו שמסבירה שהבחירה שלהם היא רציונלית - באמצעות תיאור ההתמכרות בתור מאבק אינטימי על שליטה עצמית. ישנם חלקים שונים בנפש האדם - או אולי במח שלו - שנאבקים בינהם. אחד מעדיף את הדופומין והסיפוק בטווח הקצר, והאחר יכול לראות לטווח ארוך, ומבין את ההשפעה על העתיד של המעשים. (הדיכוטומיה הזכירה לי את "מערכת 1" - האינטואטיבית והשולפת, אל "מערכת 2" שמבקרת ובודקת ושוקלת - אותם הציג דניאל כהנמן שהסביר איך אנחנו חושבים). שלינג מתאר במאמר אסטרטגיה שעוזרת לניהול העצמי: לנהל את עצמך כאילו אתה מנהל מישהו אחר. אם הורה לא רוצה שהילד שלו יתגרד תוך כדי שינה - הוא יכול לשים לילד כפפות. באופן דומה - מי שרוצה להפסיק להתגרד בעצמו - יילך לישון עם כפפות. מי שרוצה לא לשתות משקאות ממותקים - ידאג לא להכניס את המשקאות האלה לבית שלו - כדי לא להתפתות ולשתות ברגע של חולשה.

כל כך מתאים לחודש אלול ולחזרה בתשובה.

שיר חדש של אהרון רזאל ואביתר בנאי - המבוסס על דבריו של הרמב"ם בהלכות תשובה - נקרא "אני אחר", ומתאר את הדיכוטמיה בין האני שחטא - לאני ששב בתשובה. זה לא אותו האיש.



מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב ... מִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ⁠ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר: אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָם הַמַּעֲשִׂים




ז' ‏אלול ‏- ‏יום ‏חמישי ‏- ‏על ‏הסחות ‏דעת

כתבתי כאן על הסחות דעת, אבל בעקבות שיחה עם יועד ומיכל, שחברים איתי בקבוצת ווטסאפ שמוקדשת לניהול זמן וGTD, הבנתי שלא הגדרתי מה זה בעצם אומר מבחינתי - ״הסחת דעת״. בעקבות השיחה איתם והרעיונות שהם העלו - אני כותב את הפוסט  הזה כדי להגדיר ולהבהיר.

הסחת דעת היא מה שאני עושה בשונה ממה שאני רוצה או מתכוון לעשות באותו הזמן.

ההגדרה הזו קצת מבלבלת משתי סיבות:
  1. אם לא החלטתי באופן מפורש מה אני רוצה לעשות בזמן מסויים - קשה לומר בזמן אמת אם מה שאני עושה כרגע זו הסחת דעת או לא.
  2. אותה פעולה בדיוק יכולה להיות הסחת דעת או פעולה מכוונת במצבים שונים.
למשל - אתמול צפיתי בסדרה חדשה בapple tv, טד לאסו, מתוך כוונה לנוח מול משהו משעשע עם בת הזוג שלי. בגלל שאני לא כל כך מיומן בצפייה בשירותי סטרימינג - לא הכרתי את הכח שיש לאפשרות האוטומטית לצפות בפרק הבא מיד אחרי הסיום של הפרק הקודם. גם לא הכרתי את הסדרה, אז לא שיערתי שהיא תעניין אותי כל כך.
שעתיים וארבע פרקים אחר כך - כשהפרק החמישי לא התחיל אוטומטית, גיליתי לשמחתי שהוא פשוט עוד לא יצא, וכך התאפשר לי גם לישון הלילה. בת הזוג כמובן נרדמה מזמן.
אותה פעולה בדיוק - צפיה בסדרה חמודה ומשעשעת הפכה ממנוחה מכוונת להסחה ממה שבאמת הייתי צריך לעשות - לישון.

אפילו העבודה שאני צריך לעשות יכולה להיות הסחת דעת.
אם תכננתי לעבוד על משימה חשובה במיוחד, אבל רגע לפני שהתחלתי אותה קיבלתי הודעה על באג שהיה יכול לחכות גם למחר, ובכל זאת בחרתי להתחיל ממנו (אולי כי העובדה שהוא יותר קצר ופשוט משכה אותי? אולי חיפשתי "ניצחון מהיר"?) - למעשה ויתרתי על התכנון בשל הסחת דעת - שהייתה מאוד מתאימה להעשות - בזמן אחר. בזכות הרפלקציה שאני מתרגל הייתי מאוד מודע ברגע של ההחלטה לעבור לעבוד על הבאג במקום על המשימה הגדולה - ובכל זאת, המודעות לא עזרה לי לקבל את ההחלטה הנכונה.

כמובן, לפעמים הפעולה שהיא "הפוסטר של הסחת הדעת" - למשל גלילה של הפיד בפייסבוק - היא מכוונת ומתוכננת - בשביל הכיף, המנוחה, והעדכון. אבל כדאי שהיא תוגבל במשך הזמן שמוקצה לה. החודש, אני מגביל את עצמי לגמרי מכניסה לרשתות החברתיות, כדי שאוכל לאחר מכן להחליט על אופן השימוש שלי ברשתות באופן יותר מושכל. דוגמא לשימוש יותר אינסטיקטיבי, הופיעה בציטוט בבלוג של "תנועת ההאטה": 

"לפעמים, כשממש משעמם כבר בפייסבוק, אני מורידה את העיניים מהמסך, לוקחת את האייפון ביד, ונכנסת לפייסבוק." (נועה א.)

ההרגל שלנו להענות לחוויית שעמום בהסחת הדעת הזמינה בפייסבוק - מוביל לפעמים למצבים אבסורדיים.

אתגר מעניין בשבילי להיות יותר ממוקד, מכוון ונוכח, ופחות מוסח. אני מקווה שתרגול והתאמה של הסביבה יעזרו לי להשתפר בזה.

ד' ‏אלול - מיכה גודמן על יחסי אדם-טכנולוגיה

במסגרת ה"סדר הדיגיטלי" שאני מבצע, עניין אותי לשמוע מה יש למיכה גודמן לומר על טכנולוגיה וההשפעה שלה עלינו. בספרו האחרון, "חזרה בלי תשובה", הוא מקדיש פרק לרעיון שהמסורת היהודית יכולה לעזור לנסח פתרונות לאתגרי האדם המודרני, למשל באמצעות אימוץ הרעיון של "שבת" בהקשר השימוש בטכנולוגיה.

החיפוש הוביל אותי להרצאה אחרת שלו, מכנס ״מאין data״ של בית אביחי, מיוני 2019, ״מבט חדש על יחסי אדם-טכנולוגיה״. בהרצאה הוא מבקש להציג את הטכנולוגיה הדיגיטלית - הסמארטפונים וה"מסכים" - לא רק כ"קידמה" שמקדמת את האנושות למקום טוב יותר - אלא כ"עיסקה" - טרייד אוף - שבה בתמורה ליתרונות והיכולות הרבות שאנחנו מקבלים - אנחנו מוותרים על כישורים אנושיים מהותיים - על האמפתיה שלנו ועל הקשב והנוכחות שקשורים לאושר שלנו. מוזמנים לצפות, או לקרוא את הסיכום/תמלול שלי על ההרצאה.



בעקבות מרשל מקלוהן, מיכה טוען שטכנולגיה איננה תמיד קידמה, אלא עסקה - trade off. אנחנו מקבלים משהו הודות לטכנולוגיה - אך בתמורה - מוותרים על משהו אחר. הבעיה היא שמה שאנחנו מקבלים הוא מאוד בולט ונוצץ - ואילו מה שאנחנו מאבדים הוא יותר מדורג ואיטי, ולכן קשה להבחין בו.

לדוגמא - אחת הטכנולוגיות הראשונות שהאדם הקדמון המציא היא גרזן האבן - הוא שימש בעיקר לגריסת מזון, מה שאיפשר לאדם ללעוס את המזון שלו במשך הרבה פחות זמן. יובל נוח הררי טוען ששימפנזים לועסים במשך 6 שעות ביום, והאדם לועס רק שעה אחת ביום. הרווחנו את הזמן שלוקח ללעוס מזון, אך בתמורה, הלסת שלנו נחלשה, והשיניים שלנו קטנו.

בהמשך - כשהומצאו שעוני היד, הרווחנו את היכולת לתכנן את הזמן שלנו, לתאם עם אנשים אחרים - הרווחנו את היכולת לשלוט על הזמן. איבדנו את האינטואיציה שלנו לגבי הזמן. את היכולת לזהות את הזמן לפי גובה הצל, הפכנו לפחות רגישים לזמן שקיעת השמש. בעבר - האדם הרגיש את הזמן. האדם קיבל כח, אך איבד מיומנות.

תוכנות ניווט - לפני כן היינו צריכים לפתוח מפה, להבין איפה אנחנו, לבקש עזרה מאחרים. הרווחנו כח ויכולת ניווט - אבל איבדנו את מיומנות הניווט.

כנראה שרוב האנשים יסכימו לעסקאות האלה שתוארו עד עכשיו. אבל זה רק מבוא לעסקאות יותר קיצוניות.

למשל - הטכנולגיה מאפשרת לנו לתקשר עם אנשים מאוסטרליה, או ליצור שוב קשר עם אנשים מהתיכון. אבל מה אנחנו מאבדים בתמורה? שרי טורקל, חוקרת את ההשפעה הפסיכולוגית של השימוש במסכים, הבחינה - שהאמפתיה הולכת ומתנוונת. הגדרה של דניאל גולדמן לאמפתיה - ״היכולת להרגיש את מה שאדם אחר מרגיש״.  לא להבין מה אדם חושב, אלא להרגיש מה שמישהו אחר מרגיש. כשאתה רואה מישהו מחליק במדרגות - וזה כואב לך. אדם נתפס ברגע מביך - ואתה מרגיש מובך - כי אתה מרגיש את המבוכה שלו. 

יש מי שסבור שאמפתיה היא המנוע של החיים המוסריים שלנו - הרצון למנוע סבל של אחר נובע מהצורך לצמצם את הסבל שלנו.

בעולם המערבי יש נפילה של 40% במדידות האמפתיה. הגרעון האמיתי בעולם הוא גרעון רגשי - גרעון באמפתיה.

שריל טירקל מסבירה - למה זה קורה - אמפתיה זה שריר. אם אתה לא מאמן ומפעיל אותו - הוא מתנוון. התרגיל שמחזק ומאמן אמפתיה הוא שיחה פנים אל פנים. אנשים נפגשים וכל אחד נותן את מלוא תשומת הלב לשני. ההחלשות של האמפתיה נובעת מכך שאנשים מדברים פחות פנים אל פנים. ככל שהשיחה יותר קשה ובעלת אלמנט מביך - ביקורת, תודה, סליחה, כך היא מחזקת יותר את השיחה הקשה. בעולם שבו שיחות קשות קורות דרך מסך, כדי להמנע מהמבוכה, אנחנו מאבדים את ההזדמנות לאמן את שריר האמפתיה, ולכן האמפתיה נחלשת.

יכולות רגשיות בסיסיות שבלב האנושיות שלנו נחלשות.
מאוד ברור מה הרווחנו - את האפשרויות הטכנולוגיות לתקשר, אך קשה יותר לראות מה הפסדנו - את היכולת הרגשית לתקשר.

דבר נוסף שאנחנו מאבדים: הבריאות הנפשית שלנו. לפי מאמר של ג׳ין טוונגי מהאטלניק. אמריקאים דוגמים כל שנה חצי מיליון בני נוער ובודקים את הבריאות הנפשית שלהם. עד שנת 2011-12 המצב היה יציב, אך מאז יש עליה חדה בדיכאון ובאובדנות בקרב בני נוער. מה קרה בשנים האלה? הסמארטפונים הפכו לחלק מהגוף שלנו. אנחנו יודעים שהמכשיר נותן לנו הרבה עוצמה, אבל מה הוא לוקח מאיתנו? לא רק את האמפתיה - אלא גם את הבריאות הנפשית שלנו.

דן גילברט ביצע מחקר על אושר - הנסיינים נדרשו לענות באופן ספורדי על 3 שאלות:
  1. עד כמה אתה מאושר?
  2. מה אתה עושה עכשיו?
  3. על מה אתה חושב עכשיו?

המסקנה: מה שמנבא את האושר הוא התשובה לשאלה - where is your mind, והתשובה לשאלה ״מה אתה עושה עכשיו״ - לא מנבאת בכלל את האושר.

בנוסף - האנשים הכי מאושרים - הם אלה שהקשב שלהם נמצא במה שהם עושים. יש קשר בין קשב לאושר - ככל שאני יותר נוכח במה שאני עושה - אני יותר מאושר.האדם הראשון שהבין את זה היה הבודהה. הוא הבין שיש קשר בין סבל להסחות דעת, ובין קשב לאושר. המדע המודרני תיקף את האינטואיציה העתיקה הזו.

מאז 2011 יש לכולנו בכיס מכונה לחיסול הקשב שלנו. לפיזור תשומת הלב לכל מקום פרט לכאן ולעכשיו. יש סיבה לכך שהטכנולוגיה מצליחה לקחת מאיתנו את הקשב: בתרבות המערבית אף פעם לא לימדו אותנו שתשומת לב זה דבר חשוב. בודהיסטים יודעים את זה.
מיכה מספר על קורטז, שכובש את מרכז אירופה, ומעמיס זהב על האוניות כדי לקחת אותו לספרד, והמקומיים לא עוצרים אותם - כי הם לא מבינים איזה שגעון יש לספרדים עם המתכת הצהובה הזו. הלקח מהאגדה הזו היא שמאוד קל לקחת מתרבות משהו שהיא לא מעריכה. נורא קל לפייסבוק ולגוגל לשאוב מהאנשים בתרבות המערבית את הקשב שלהם - כי הם לא מעריכים אותו. יש כן בעיה פסיכולוגית, שנשענת על בעיה טכנולוגית, אבל ביסוד - הבעיה היא תרבותית.

עסקת החילופין היא כפולה: קריסת האמפתיה, ואובדן הקשב והנוכחות. אנחנו לא מרגישים את האדם האחר, אבל אנחנו גם לא מצליחים להיות עם עצמנו בכאן ובעכשיו. זה יוצר בעיות מוסריות וגם פגיעה פסיכולוגית ברמת האושר.

מיכה טוען שהוא לא לודיסט. הוא לא סבור שניתן לנפץ את הסמארטפונים ולחזור לעולם שלפני המתקפה על האמפתיה ועל הקשב. אבל, הוא רוצה למקם את התגובה התרבותית למתקפה הזו - באמצעות השוואה לסיגריות.

לפני לא הרבה שנים, אנשים עישנו בכל מקום - במסעדות, ברכבת, במשרד, בקולנוע ואפילו במטוס. אבל מאז - העולם השתנה:
  1. המדע גילה את הנזקים שבעישון ובעישון פסיבי.
  2. לקח זמן - ואז הממצאים המדעים חלחלו לחוקים, נורמות והרגלים חברתיים והיום המצב אחר.

מה קרה לאנשים שחיו בתקופה שבין המצאת הסיגריות ועד לריאקציה החברתית לעישון? הם עישנו הרבה פסיבית. זה המצב שבו אנחנו נמצאים כיום. לפני רגע הטכנולוגיה הזו הומצאה, המדע מתחיל לגלות את הבעיות, והחברה עדיין לא הגיבה.

דימוי אחר - הוא לא השוואה של הסמארטפונים לסיגריות אלא למהפכת המזון המהיר. אפשר לאכול אוכל - מאוד טעים, מאוד מהיר ומאוד זול. אמריקה מתמלא בjunk food. תוך עשר שנים מגלים שיש באמריקה משבר בריאותי: סכרת, השמנת יתר. ואז מתחילה תגובת נגד - של יותר מודעות לאוכל בריא.
קארל ניוברט אומר שאנחנו חיים כיום במהפכת ״תקשורת מהירה״ או ״תקשורת זבל״ שתיצור משבר נפשי. אבל אנחנו חיים בתקופה שהתגובה עדיין לא הגיעה.

הדרך להתמודד עם העישון, והמזון המהיר היא באמצעות הדיבור על הבעיות. אנשים דיברו על זה - ואז מצאו פתרונות. כדי לפתור את הבעיה הטכנולוגית אנחנו צריכים לדבר עליה. הבעיה - שקשה לדבר על זה - כי לא מספיק מבחינים בבעיה. מישל מקלהון יגיד שזה ״מדיום״, שהוא שקוף. אנחנו מדברים דרכו ולכן קשה לדבר ״עליו״. איך תתחיל שיחה על המדיום? כשננסח את הtradeoff - מאוד ברור מה הוא נותן לנו - צריך להתחיל ולנסח גם את מה שהוא לוקח מאיתנו.

הטרגדיה היא שאנחנו בתוך העסקה, אך לא רואים אותה, אלא רק חושבים שזו קידמה. מאוד קל להפסיד בעסקה שאתה לא מבין אותה.
שריל טרקל אמרה שהסמארטפון הוא משרת מצויין אבל אדון נורא. האתגר הוא לא לשבור את המכשיר אלא להשתלט על המכשיר.


* יש מצב ששגיתי בכתיבה של חלק מהשמות, מקווה לתקן בהמשך.