השבת קראתי בעיקר את "הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו, והילדים שלכם ישמחו שקראתם".
בהקשר של הסדר הדיגיטלי שאני מבצע בימים אלה - הספר מדבר הרבה על הסחות דעת - ולא באופן חיובי. בפרק שמדבר על רגשות, והאופן שבו אפשר להרגיל את הילדים לקבל את הרגשות שלהם ולהתמודד איתם, פיליפה קוראת להורים לקבל את הרגש של הילד, גם אם הוא כעס, עצב או כאב. להורים, שרוצים שהילדים שלהם יהיו מאושרים, יש נטיה לבטל את הרגש של הילד: "אל תבכה, זה לא כל כך כואב", או להסיח את דעתה של הילדה: "את בוכה כי אמא הלכה? בואי תראה סרטון ביוטיוב". אלה כמובן לא דרכים טובות לגדל אנשים שמרגישים בנח עם הרגשות שלהם, וזה לא מלמד איך להתמודד עם קשיים. (הדרך המומלצת היא לשבת עם הילד, לנסות להבין ולשיים את התחושה שלו, להציע לו חיבוק - שזו כנראה הסחת דעת חיובית, ורק אז לנסות להציע לו פעילות אחרת). למעשה, ההצעה שחוזרת על עצמה היא לחשוב איך היינו רוצים שיתנהגו אלינו כמבוגרים, כשעצוב לנו או קשה לנו, ולהתנהג באופן דומה לילדים.
בחלק שמדבר על "תנאים לבריאות נפשית טובה", מוקדש עמוד ל"מה קורה כשאנחנו מכורים לטלפון", שסיפק עוד מוטיבציה לשאיפה שלי לשינוי. למרות שאנחנו נוכחים באותו חלל עם הילדים שלנו, אנחנו מחמיצים את הסימנים שלהם והבקשות לקשר, כי אנחנו עסוקים בטלפון. גם כאן מופיעה ההשוואה ק איך תרגישו אם במהלך יציאה עם חבר הוא רוב הזמן יסתכל בטלפון? כנראה שזה לא יעשה טוב למערכת היחסים (בעיקר אם לכם אין טלפון זמין). בהמשך מופיעה השוואה להורים אלכוהוליסטים ומכורים לסמים, שאינם הורים טובים במיוחד כיוון שה"חומר" נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם, וילדיהם לא מקבלים את תשומת הלב שהם צריכים. בספר נטען שהמכורים לטלפון לא רחוקים מהם. ההמלצה הספר היא לא לשחק בטלפון או לבדוק הודעות במשך זמן בסביבת הילדים. מעבר לשלילת הקשר, נוצר אצל הילדים חלל ריק מהסוג שעלול ליצור התמכרויות בעתיד, כדי לסכל תחושת ניתוק. יש גם סכנה שהילדים יפתחו התמכרות למסכים - כתחליף. פיליפה קוראת לתקן את מערכת היחסים עם הילדים באמצעות הפסקת ההתעלמות מהם.
אני חושב על הורים שמכורים לסיגריות שלעולם לא יעשנו ליד הילדים שלהם כדי לא לפגוע בהם, אלא יקחו "הפסקות עישון" במרפסת. אולי זה מודל שימוש מתאים יותר בטלפונים - במקום שהם יהיו איתנו כל הזמן ובכל מקום - יוגדר להם מקום שימוש ופרקי זמן מוגבלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה